דף הבית » מאמרים
 

מאמרים

 

מאמר ראשון: טיפול בגישה אנליטית, מתאר בעיקר את תהליך טיפול אישי בעזרת חלומות סימבולים ואמצעים לא מילוליים.

מאמר שני: מעברי אנרגיה במהלך טיפול, עונה לשאלה כיצד בנוי טיפול במובנים של מעברי אנרגיה נפשית.

מאמר שלישי: אמצעים לא מילוליים, מתאר את התפקיד של אמצעים לא מילוליים כאמצעי יוצר הבנה ויצירתיות בטיפול.

מאמר רביעי: מתאר את הנפש הנשית והנפש הגברית כנפשות הבנויות מראש להתחבר ולהתפתח בכל המובנים. מכאן, מעצם המשמעות הרבה לממש את המפגש הפורה שבין המינים נובעת תחושת הגיהינום ומכאן גם צומחת תחושת גן העדן.


טיפול בגישה אנליטית הבעתית: כמו גשר על פני מים סוערים

טיפול בגישה אנליטית הבעתית שם דגש על הבעה, כלומר על ביטוי בדרכים שונות, ביטוי מילולי וביטוי לא מילולי. התהליך בחדר הטיפול כולל עבודת הבנה ומודעות עם החלקים הפחות נראים או הלא נגישים לאדם, בדרך כלל מקומות טעונים, כאובים, רחוקים או קרובים  בציר הזמן, אך טעונים בכאב, סבל, תחושת כישלון  ותחושת איבוד שליטה במצב. מקומות מסוג זה הם מעין חורים שחורים כלומר בולעי אנרגיה נפשית שאדם מאבד ולא מצליח לגייס לטובת ההווה של חייו.



הטיפול נועד לשחרר את האנרגיה החסומה בפצעים ולאפשר זרימה של האנרגיה שלהם אל האני כך שמה שפעל קודם בתור אנרגיה חבלנית לאני הופך להיות אנרגיה העומדת לרשות האני.
תהליך הטיפולי בגישה אנליטית הבעתית יוצר מעין גשר בין מעמקי הנפש אל האני, כמייצג של המודעות של  האדם. הגשר הזה מחבר את הפנימי והעמוק החוצה לאני, למודעות של האדם.
אבני הבניה של הגשר עשויות פיסות של הבנה ביחס לאני וליחסים שלו עם הסביבה. בהקשר זה משמשים החלומות ובעיקר ההבנות שנוצרות בעקבות עבודת החלום, כמקור חשוב להבנה וזיהוי של פנימיותו של האדם ומצבו בחיים. התפישה האנליטית רואה במקור של החלומות מעין ישות חכמה אשר מביאה לידיעת האני מעין תיקון של הראיה החלקית של האני.

ההבעה הלא מילולית לסוגיה כמו גם העיסוק בחלומות מאפשר ומזמן לידת סימבולים אישיים בעלי כוח ביטוי וכוח לחבר בין מימדים של הנפש שנראו לאדם כניגודים בלתי ניתנים לחיבור. סימבולים אישיים נולדים במעמקי הלא מודע חלק חשוב מהם מופיע דרך חלומות אך הם יכולים להופיע גם בדרכים אחרות. סימבולים לעולם אינם תוצר מוזמן אלא תוצר ספונטני לחלוטין של הנפש. כאשר אדם עושה "עבודת סימבול" הוא מיישם את המטרה שלשמה נולדים הסימבולים בנפש: חיבור חלקים ומימדים נפשיים שנחוו עד כה כלא מתחברים או כניגודים. סימבולים פותחים עולמות פנימה אל תוך הנפש של האדם שיכול לגלות כי ישנם בתוכו מימדים שלא שיער. במילים אחרות עבודת הסימבול מביאה להתקרבות בין הפנים או המעמקים של האדם למציאות, לאני. בדרך זו מושגת עוצמה טרנספורמטיבית שמקורה התרחבות של האני בתור צמיחה נפשית.  


 


טיפול אנליטי הבעתי לא נועד לפתור בעיות אלה לשנות את היכולת של האדם להתמודד עם עולמו פנימה והחוצה, הדבר מתרחש דרך מספר 
מימדים: הרחבת מימד ההבנה ביחס של האדם לעצמו וגם ביחס לאחרים ולנסיבות החיים ומשמעותם.
דרך היחסים בחדר הטיפול נוצרת יותר קבלה עצמית כך שחלקים בנפש שלא מצאו מקום בעולם מתחילים להגיח החוצה ולתפוש מקום.
אחרון אך חשוב ביותר, טיפול יוצר משמעות למקומות שבהם האני חווה את עצמו כחסר ערך, מושפל, חסר אונים. כל מה שתואר כאן מצטרף לגשר דרכו האדם פועל מתוך מי ומה שהוא כלומר: האדם דואג פחות לשאלה אם הוא מתאים את עצמו לסביבה ומוכן לפעול לפי ההבנה והדרך שלו. הפצעים הופכים בתהליך למקור של כוח ולמקור של הכוונה ודרך. (קרא/י גם: מבוגרים: סבל כהזמנה למסע חיים).


מעברי האנרגיה במהלך טיפול

אדם צובר טעינות רגשית סביב נושא מסוים, נניח נושא של חוסר מימוש עצמי, טעינות ביחס לדמויות חשובות בחיים, מציאת בן/בת זוג, דמות אם, דמות אב, עיבוד של אבל, וכדומה. כל המצבים מסוג זה מתאפיינים בצבר של האנרגיה הנפשית שנאגר בתוך הנפש של האדם סביב הנושא. נוכל להעריך את המצבור האנרגטי דרך רמת הטעינות שלו: כך למשל, כעס יהיה מצבור אנרגיה נפשית פחות מאשר זעם וזעם יהיה מצבור אנרגיה נפשית פחות מאשר שנאה ותיעוב. ברור כי כעס נושא פחות אנרגיה נפשית מאשר זעם וזעם נושא פחות אנרגיה נפשית מאשר שנאה. הסיבה היא שבשנאה למשל רמת האינטנסיביות של הרגש גבוהה ביותר לעומת כעס שהוא רגש חולף.
ככל שהנושא שסביבו נוצרת הטעינות הנפשית צובר יותר אנרגיה נפשית כך גדלה היכולת שלו לפעול בדרך הרסנית וחבלנית בחיים של האדם היות שהוא פוגע ביכולת של האדם לשפוט את המציאות בדרך מאוזנת. גם רגשות חיוביים יכולים להיות גורם שמשבש את שיקול הדעת כאשר הם מושקעים באחר/ת כמו למשל הורה או אהוב/ה מתוך מניעים לא מודעים. במצב זה האדם אינו אדון לחייו היות שבחוויה שלו הוא נאלץ לחוש את הרגש שהוא חש. הדבר ידוע בעיקר בהתאהבויות. בדרך כלל המתאהב/ת חש שהכול בסדר עד לרגע שבו האהוב/ה הופך למאכזב/ת ואז אדם כזה חש שישנה מלחמה בתוכו בין הרגשות לבין האני המאוכזב מאד. התפקיד של הטיפול הוא ליצור מספיק הבנה וסמלים נפשיים סביב המוקד של הטעינות הנפשית רגשית ובכך לשחרר את האנרגיה הנפשית שנצברה שם במעמקים לטובת המטרות של האני בהווה.

אמצעים לא מילוליים: כמו קפיצת בנגי ללא מודע

"חשוב שהאדם יכיר בעובדה, כי תת ההכרה שלו חכמה ממנו. תת ההכרה מאכסנת בתוכה ידע עצום. אנו יודעים, כי תת ההכרה יודעת לעשות דברים רבים, וחשוב להעביר זאת למטופלים. הם צריכים להרשות לתת ההכרה שלהם לעשות את הדברים – ולא לסמוך על ההכרה...". מילטון אריקסון.

   

ביטוי לא מילולי כולל קשת רחבה של אפשרויות כולל למשל: תנועה של הגוף, הפקת צלילים בעזרת תופים, שימוש בצבעים, ביטוי דרך קול ללא מילים ועוד. הביטוי של העולם הפנימי מעלה איתו כוחות, יכולות ויצירתיות שגם האדם עצמו לא היה משער שהן שוכנת בתוכו. האמצעים הלא מילוליים נושאים משמעות גדולה כאשר מתבוננים בהם ומגלים את מה שטמון בהם היות שהם עולים הישר מתוך הלא מודע.
השימוש באמצעים לא מילוליים נועדו ליצור מעין גשר בין העולם הפנימי הכולל "מקומות שותקים" ולעיתים הם שותקים המון המון שנים לבין האני- החלק היותר מודע. בספרות הפסיכולוגית מדברים על הלא מודע או התת-מודע. כך או אחרת מדובר במקומות שאין לאדם נגישות אליהם וזו הכוונה במונח לא מודע.  מה שפחות ידוע שגם הפוטנציאלים האנושיים מצויים בלא מודע. בטיפול עיקר העיסוק יהיה במקומות שהם גם שותקים או רחוקים  מהמודעות וגם טעונים בכל מיני מימדים כמו כעס, עלבון, תחושת נחיתות, הזנחה של האני על ידי בן משפחה ועוד. המקומות השותקים גובים מחיר על עצם היותם מושתקים.

במקום שבו מילים לא יספיקו כדי לבטא את המקום או כאשר מילים יכולות לבטא את המקום אך באופן חלקי מאד, במקום כזה נקרא לעזרתם של האמצעים הלא מילוליים. האמצעים הלא מילוליים מעלים ממעמקי הלא מודע דימויים או סימבולים שהאדם יכול להקשיב או להתבונן בהם. אדם מחליט כי אינו מוכן יותר לשאת את כל המשקל של השתיקה הגדולה שבתוכו ומביע את עצמו. רק זאת בלבד, הבעה.   הוא פותח את הדרך לשינוי  עמוק שאם יתמיד ויבחר, בכל דרך ביטוי ובלבד שתהיה לא פוגעת ולא הרסנית, מלווה בתהליך של עיבוד והבנה, יהפוך כל זה להיות מעין לידה שנייה של האני – זו הלידה שאדם מיילד את עצמו דרך מודעות.



ייתכן מאד שאדם אישה או גבר הקוראים שורות אילו, אומרים לעצמם: "טוב, זה יפה, אבל אני הייתי תמיד לא כישרוני בציור, טיפול בהבעה לא מתאים לי", במציאות דווקא מה שנראה כמו חוסר הכישרון של האדם הוא שמאפשר ביטוי אוטנטי מלווה בתחושות של חוויה ראשונית בעלת עוצמה. צורת ההסתכלות בטיפול הבעתי אינה מעניקה כל חשיבות לביקורת אסטטית על התוצר החשיבות לתוצר היא על עצם הביטוי והסיפור שעומד מאחרי התוצר.

אירוע שהיה לפני שנים רבות: ילד בן 8 שהיה בקבוצת ילדים איתם עבדתי רצה לצייר פייה. הוא ישב עם גיליון נייר לבן ולא ידע כיצד לצייר. בצר לו הוא פנה אלי ושאל כיצד יוכל לצייר לו פייה. 
התגובה שלי הפתיעה גם אותי:

אמרתי לו להחזיק עיפרון ולעצום עיניים. כאשר הוא עצם עיניים הנחתי את ידי על העניים שלו כך שלא יוכל להציץ לדף ואמרתי לו עכשיו צייר אותה מהר. הילד צייר תוך שניות ואני הסרתי את ידי מעיניו. התוצאה הייתה מדהימה. פיה מרשימה ביותר כאילו קמה מתוך המרחב הלבן שהיה דף חלק לעמוד מולנו במלא הדרה. שימוש באמצעים לא מילוליים מקדם טיפול ואפשר לראות באמצעים האלו מעין קפיצת בנגי ללא מודע. 






חזרה לראש העמוד


פרדוכס הזוגיות: גן עדן או גהנום   

".... ואני לא יודע אם היא אמת או חלום
פעם היא גן עדן ופעם היא רכבת אל הגהנום
והיא חמה כמו האדמה ואני נאבק לנשום
אבל אין מה לעשות נגד הרוח".
מתוך השיר "נגד הרוח" של שלום חנוך.
  
גהינום וגן עדן שזורים עמוק ביחסים שבין המינים. כאשר טוב נדמה שגן העדן נמצא כאן ועכשיו, חוויה שניתן לתאר במילים כמו: תחושת הרמוניה עם העולם, אושר שנובע עמוק מתוך הנפש, אופטימיות, תחושת אחדות עם העולם, ועוד ועוד. חלק בלתי נפרד מחווית הזוגיות היא חווית הגהינום. כאשר רע רע מאד. ההרמוניה הופכת לתחושת קונפליקט ומאבק מכל עבר, האושר שהיה מתחלף בתחושת סבל והאופטימיות בפסימיות חובקת כל. 

התרבות מלאה בתיאורים של החוויה המקוטבת במרחב הזוגי. מי שהתנסה או מתנסה בחוויה זוגית יכול לתאר את גן העדן ואת הגהינום הפרטיים שלו. מאמר זה הוא נסיון להגיע אל תוך הנפש הנשית והנפש הגברית בכוונה להבין ולגלות מעט את הכוחות והמרחבים הנפשיים שפועלים עלינו גברים ונשים כאשר אותם כוחות נפשיים מופעלים מתוכנו בהקשר של מפגש עם בת/בן המין השני.
 


אני מאמין כי בעזרת יותר הבנה כפי שתארתי נוכל לנווט את הספינה של האני שלנו במים הסוערים של המפגש, ההתאהבות, או החוויה הזוגית ביתר תבונה.

הפעלת כוחות הצל: 

"...לכל אדם יש צל עימו עליו ללכת אותו עליו לשאת כל עוד כוחו עימו, בחולשתו לחיות, למות אצל עצמו, דימית לאחוז את אושרך בכף אבל הן אושרך, את כף ידך צרב כי אין אהבות שמחות . . ." מילים מאת: ג'ורג' ברסנס בשיר "אין אהבות שמחות" בלי קולו הנפלא של יוסי בנאי. ננסה להבין: הצל (לכל אדם יש צל...) שהולך עם האדם הוא החלקים הלא מודעים שנמצאים עמוק בתוך הנפש. כך אותו חלק בנפש הנשית ששוכן עמוק עומק בתוכה יהיה החלק הגברי שבתוך הנפש הנשית. אותו עקרון פועל אצל גבר באופן הפוך כך שהחלק העמוק בנפש הגברית יהיה החלק הנשי שלו. הסיבה לכך הגיונית: אישה נולדה עם פוטנציאלים נשיים ולכן הם יהיו הפוטנציאלים הקרובים יותר לפני השטח. בחלקים עמוקים יותר יבואו הפוטנציאלים הגבריים של האישה. בדומה יחול אותו עקרון על הנפש הגברית כך שבמעמקי הנפש הגברית נמצא את הפוטנציאליים הנשיים שלו.
לכן כאשר אישה יוצרת יחסים עם גבר ולהיפך, מופעל בתוכם חלק עמוק שנמצא עמוק בצל – בלא מודע. ככל שהחלק המופעל עמוק יותר בלא מודע הוא בעל השפעה רבה יותר על הנפש ולכן העוצמות שמופעלות על האדם אישה או גבר גדולות יותר ולאדם ישנה תחושת שליטה מועטת על המתרחש: "... דימית לאחוז את אושרך בכף אבל הן אושרך, את כף ידך צרב..."
 


כוחות רבי עוצמה והשפעתם על האני:

אין צורך לתאר את עוצמת כח המשיכה הפועל ודוחף בני אדם נשים וגברים אחד לעבר השני. אולם כיצד זה מתרחש? הנפש והגוף פועלים במתואם בעזרת אמצעים רבי עוצמה כדי לדחוף אותנו למפגש עם המין הנגדי. זה פועל עלינו החל ברמה הפיזית הורמונלית ועד לכוחות נפשיים השוכנים במעמקי הנפש. במילים פשוטות במפגש עם בת/בן המין השני פועלים על האדם כוחות חזקים שחלקם בא ממקומות שאין לנו אליהם נגישות ולכן הם יכולים לפעול עלינו בעוצמה אדירה מבלי שנבין זאת ומבלי שנוכל לשלוט בעוצמות שהופיעו ממרחב נפשי לא ידוע. ננסה להבין ביחד כיצד זה מתרחש:

הטבע הדו מיני של האדם

לפי הפסיכולוגיה האנליטית שנוצרה על ידי ק. ג. יונג, הנפש האנושית מכילה ייצוג פנימי מולד של פוטנציאל לאותן איכויות של המין הנגדי. כך לפי טיבעו הנפשי האדם הוא דו מיני. באישה חבויים במעמקים פוטנציאלים גבריים ובגבר חבויים פוטנציאלים נשיים.

 

ק. ג. יונג קרא לייצוגים של המין השני בשמות "אנימה" הייצג הנשי בתוך נפש הגבר, וה"אנימוס" הייצוג הגברי בתוך הנפש הנשית. שני הפוטנציאלים הנפשיים האלו פועלים כמו זרעים שנטמנו באדמה אך מחכים לגשם (גשם-הגשמה) כלומר ליצירה של יחסים פוריים והבריאים עם בת או בן המין השני, כדי להתממש לצמוח ולזכות את הנפש והגוף במאווים העמוקים שלהם.
מיתוסים קדומים מתארים את שלמות הנפש של ראשית ההוויה כאשר הנשי והגברי היו שלם אחד. לדוגמה: לפי "מיתוס האפלטוני ניבראו תחילה יצורים דו מיניים שהופרדו אחר כך, ומאז כל אחד מחפש את משלימו. " (מסע אל העצמי/ רות נצר).

במילים של השיר "התחייבות" של אהוד מנור ז"ל נמצא תיאור מרגש שנוגע בכמיהה האנושית לתחושת שלמות: "... כן, אני מוכן לומר את המילים המפחידות, מילים שאכזבו והסתבכו כמו חידות רוצה להתחבר אל גופך, איתך החום תמיד נמשך. רק איתך אני שלם כמו שהובטח אני אוהב אותך. . ."
תחושת השלמות שאהוד מנור מדבר בשמה היא החיבור של העולמות: כאשר גבר פוגש אישה או אישה גבר נוצר מצב שבו מתאפשר קשר של האדם עם החלקים העמוקים של תוך הנפש: בעולם החיצוני נמצא את האהוב/ה ועולם זה נפגש עם הפוטנציאל הפנימי שמייצג את בת/בן המין השני – האנימה אצל גבר והאנימוס אצל אישה. שני העולמות הפנימי והעולם הממשי נוגעים זה בזה והמשורר אהוד מנור מתאר זאת במילים של השיר התחייבות כך: איתך הלב הזה נפתח, ועולה צרוף מילים שכבר נשכח אני אוהב אותך... הלב שמתאר אהוד מנור הוא החלק העמוק המרכז של הנפש שמחכה לדמות של האהובה כדי להפתח ולבטא את עצמו.


כאשר הגהינום שבפנים מושלך החוצה על האהוב/ה

הסבל במסע החיפוש אחר אהבה מתחיל מכך שאנו רוצים שתהיה לנו אהבה או אהוב. מרגע שאנו רוצים העולם המציאות או זו/זה שרצינו בהם יכולים לאמר לנו "לא". אולם מקור הסבל אינו בזה או בזו שאמר/ה "לא". אבל כאשר זו/זה שאמרו לנו "לא" נתפשים כמי שאוחזים את האושר שלנו בכף ידם כאן הגיהינום נעשה ממשי, אדם אישה או גבר חושבים במצב כזה כי האחר/ת בעצם מונע/ת מהם את האושר. אולם כאשר כבר ישנם יחסים עם ההיא/ההוא, זה עדיין לא גן עדן, רחוק מזה: בכל פעם שהתשריט הפנימי שאומר כיצד אמור/ה האהוב/ה לנהוג מופר וכאשר האני לא מתמודד עם האכזבה הדבר מוביל להווצרות של קונפליקט נוראי בין האני המאוכזב לבין מעמקי הנפש שכבר סימנו את האהוב/ה כמי שראוי להשקעה רגשית. האגו הוא האני, היה אולי רוצה לסגת מהדמות המאכזבת, לאמר לה דברים קשים וכו, אבל מעמקי הנפש עלולים להיות חזקים יותר מההחלטה של האני. במצב כזה האני חש כמי שאינו בעל הבית, שפועלים עליו כוחות על והוא האני קטן מאד מכדי לפעול ולשנות את מה שלא ניתן לקבל, זו תחושת גהינום שיכולה להופיע רק במקום ששם היתה הבטחה ממשית או אשליה של גן עדן.

שתי אהבות : המרחק הבלתי אפשרי של הפנטזיה

כאשר ישנה כבר זוגיות ונדמה כי הנה הנה הגעתי לדבר הנכסף אז מסתבר כי לבן/בת הזוג ישנו מאהב/ת. לא אני לא מדבר על מאהב/ת ממשי/ת שזו בעיה נפרדת שלא נעסוק בה. אני מדבר על מאהב/ת שתמיד תמיד נמצא/ת שם: דמות האהבה של הפנטזיה:
בשיר "לדייג שתי אהבות" בביצוע מתי כספי מאת דוריוול קאימי מתואר כך: " . . הו לדייג שתי אהובות אחת בחוף היא אחת בים, הו לדייג שתי אהובות אחת בחוף היא אחת בים, זו שבחוף תישאר בודדה על החוף כשאנחנו יוצאים אל הים זו שבחוף גם בוכה או כובשת בכייה
כשאנחנו יוצאים אל הים . . ."

האחת זו שבחוף היא האהובה האנושית, היא זו שחיה במציאות ולכן היא פגיעה נתונה לאיומים של החיים הממשיים עם האהוב שלוקח סיכון בכל יום שהוא יוצא לדייג ואולי לא יחזור כאשר הוא הולך לאהובתו שהיא הים. הפגיעות הממשית של האהובה באה לידי ביטוי, לכן: זו שבחוף גם בוכה או כובשת בכייה כשאנחנו יוצאים אל הים. האהובה השנייה היא הים בלשון השיר והיא רבת עוצמה והשפעה: זו שבים היא הים היא הים שנושא את כולנו לדוג בין גליו. ברור כי זו "שנושא את כולנו" אינו יכול להיות דמות אדם. מדובר במה שנמצא במעמקי הנפש, מרחבי הלא מודע האין סופיים. כמו בשיר ישנם בני אדם שיוצאים לתוך הלא מודע שלהם ולא חוזרים כלומר מאבדים את השפיות שלהם. הדייג מסתכן ויוצא לים יש לו סיבה לקחת סיכון. 

אם נמשיך לתאר זאת ברמה פסיכולוגית סימבולית נאמר: כאשר ישנה לדייג אהובה ממשית בחוף רק אז הוא יכול לצאת לים למעמקי הלא מודע שלו כדי לדוג דגים, כלומר כדי לממש חלקים מתוך הפוטנציאלים האישיים, "האוצרות" שנמצאים במעמקי הנפש. אותו עקרון בדיוק מתרחש ביחסים שבין אישה למעמקי נפש שלה: דרך היחסים עם האהוב הממשי היא יכולה לדוג במעמקי הנפש שלה חלק מהפוטנציאלים הגבריים שלה ולממש אותם, לחבר אותם לחייה המודעים. הסכנה של הדייג לטבוע בים תהיה כאשר הים יציג לדייג דמות פנטזיה שהיא תמיד דמות רבת עוצמה. אם הדייג לא יבחר מחדש באהובה זו שבחוף הוא עלול לטבוע בים כלומר להעדיף את דמות הפנטזיה לעומת האהובה זו שבחוף (או בדומה כאשר "הדייג" הוא אישה).

מדריך לחציית מרחבי הפנטזיה לעבר האהבה

אומר השיר רומיאו, מילים צרויה להב: " . . .הו, רומיאו, זאת הייתה פנטזיה נהדרת אביר חלומותיי שבא מאגדה אחרת הבטחת שנמריא הרחק מעבר לעצמנו אבל נפלנו המומים והחלום איננו . . ." הבחירה העקרונית ללכת עם המציאות עם האהובה או האהוב ולא עם הפנטזיה היא וויתור התפתחותי. דרך הוויתור לטובת המציאות שבה ישנה/ו אהוב/ה, הנפש יכולה להתפתח, כלומר לפגוש את העולם הממשי ולפעול בו מעמדה בוגרת. כל זה לא אומר וויתור כולל על הפנטזיה, ואכן הפנטזיה תמיד תהיה במרחב הזה. אולם מדובר על וויתור בנקודת בחירה מסוימת לטובת בת/בן הזוג שבמציאות.
החצייה של שדה הפנטזיה והבחירה באהוב/ה הממשי/ת במקום להשאר עם הפנטזיות עוברת דרך גיוס של תבונה, חמלה, הבנה וחכמה. האנושי מעצם היותו הוא לא מושלם. האחר האהוב/ה לעולם לא ישתווה למושלמות של הפנטזיה. יש צורך בהבנה וקבלה של האנושי כדי ליצור יחסי אהבה ממשיים. הדמויות שיכולות לייצג את היכולת הזו מתאפינות בחוכמה שנרכשה במסע החיים כמו: הזקנה או הזקן החכמים שבתוך הנפש. 

נדרש איפוק לשאת את האכזבה מבלי לתת לה כח ליצור ריחוק והסתגרות ממושכים מפני בן/בת הזוג. נדרשת חכמה של יחסים לדעת לתקשר את האכזבה במילים שלא פוצעות את בת/בן הזוג, אך גם לא מוותרות על ביטוי אוטנטי של האני ביחסים. כל זה אומר מאמץ, עבודה של התודעה, זה אומר השקעה במחשבה והשקעה ביחסים.
במיתוס "אמור ופסיכה" עוברת פסיכה, סידרה של מבחנים בדרך ליחסים עם האהוב שלה "אמור". המבחנים בדרך לאהבה הם מעין שדה האימונים שמכשיר את בני הזוג להיות באהבה וגם יוצר את האהבה. האהבה היא המתחרה של הפנטזיה, האהבה נכנסת ליחסים במקום שבו בת/בן הזוג צריך לבחור בין האדם הממשי שמולו לבין הפנטזיה כאשר בת/בן הזוג בוחר באהוב/ה ומוותר נקודתית על הפנטזיה, שם נוצרת האהבה שמחליפה התאהבות.

בהמשך השיר רומיאו מופיעות המילים הבאות: "...הזמן כמו מיקרוסקופ רגיש חידד את הראיה זקן חכם שופט ביני ובין מה שהיה..." המילים: מה שהיה, מדבר על רומיאו, כלומר על הפנטזיה של האהוב. ברמת הפנטזיה אפשר היה להמריא הרחק מעבר לעצמנו, במציאות לא ניתן להמריא אלה ללכת רגלי צעד אחר צעד. וכך מתאר השיר בהמשך: "... ועכשיו עם השנים האהבה אחרת פחות חולמת את עצמה הרבה יותר נקשרת..." החלום מטבעו שהוא חסר גבולות, לכן אפשר לנסוק איתו למרומים, אבל בשעת מבחן כאשר המציאות נוקשת על הדלת הנסיקה הופכת להתרסקות על הקרקע המציאות. אולם האהבה "נקשרת" וזה מרגש: האהבה מוותרת על מרחבי האין סוף של הפנטזיה ומושיטה סימבולית כמובן את ידיה או גופה כדי שהאהבה תיקשור אותה. הקשר האנושי קשור לקבלה של מגבלות רבות. קבלת המיגבלות של כל הנוגעים בדבר לא רק של בת/בן הזוג אלא גם למגבלות של האני היא שיוצרת את מה שמתואר במילה "ניקשרת" במובן של יצירת קשר. 

לסיכום: עבור התאהבות לא צריך להתאמץ, היא פשוט מתרחשת. עבור אהבה ממשית צריך לעשות עבודה. התיאור האומר: "מסע האהבה" מחזיר למילים את ההקשר העמוק של האהבה: מסע, דרך שדורשת מאמץ, השקעה ביחסים, השקעה במודעות, חמלה אנושית, ראיה מפוכחת, תבונה והתנהלות חכמה.


יזהר גיל אור, מטפל הבעתי בגישה אנליטית :M.A16 פגישות ייעוץ זוגי הכוללות הפנמה של שפת תיקשורת מגשרת להגברת הבנה ופתרון קונפליקטים, מועברת כחלק מייעוץ זוגי. דוא"ל: 
kdarloner@bezeqint.net . נייד: 0523268233

 

סבל כקריאה למסע חיים

האם קורה שאת/ה חש/ה שמגיעים לך חיים שונים עם פחות כאב או סבל? האם שמעת אי פעם עמוק בתוך עצמך, מעין קול קטן שאמר לך ברגע של כאב או סבל כך: "אפשר שיהיה אחרת..."
גם מסע בן אלף מיילים מתחיל מצעד אחד. יתכן כי הדברים שתקרא/י כאן הם הצעד הראשון במסע שלך.

מה נעשה עם כל הסבל התסכול, המחסור והיחסים גורמי הכאב שקיימים בחיינו? כאשר האני פוטר את עצמו באמונה פטליסטית נוסח "אין מה לעשות" או "ככה זה בחיים", אז האני בוחר בתרדמה במקום לבחור בהתעוררות. מנוס מכאב הוא לא פחות ממנוס להיות אני. הסבל או הכאב שבחיים שלך יכולים להמשך עוד זמן רב אם לא ימלאו את תפקידם החשוב ביותר: להעיר את האני לכך שאפשר אחרת. אבל ישנן סיבות טובות מדוע אנו בני האדם מתקשים להתעורר לבוקר של שינוי.

 מסע להגשמה עצמית
מסע להגשמה אישית

 

 

מסע ליתר שלמות מחייב התבוננות כנה ועמוקה על חייך. מדובר בפעולה של לקיחת בעלות על מי שאת/ה. לא תיתכן תחושת שלמות עם מי שאנחנו כבני אדם מבלי שקודם לכן נבחר להביט לתוך הנפש הייחודית שלנו. התבוננות ותבונה הן שתי מילים עם הקשר עמוק ביניהן. המבט פנימה אינו מעין מסע של אופוריה וכייף, זו בדיוק הסיבה מדוע כאשר המציאות טובה דיה רוב בני האדם יעדיפו לשאת את הסבל היחסי שלהם עוד ועוד אך לא להתבונן באמת. מדוע זה כך? כל עוד הרע שבחיינו לא דוחף אותנו למצב של משבר אז נוכל להמשיך ולחיות ללא שינוי וללא בדיקה של ההנחות שיוצרות את חיינו, זה הרבה יותר נח.
משבר בא מ-שבר, במשבר דבר עמוק בתוך האדם נשבר. זה כואב נורא אבל מכיל גם הזדמנות נדירה. רק במצב של משבר האני יכול להגיע להכרה כי הוא מאס באותם דפוסי סבל שחוזרים בחייו, רק אז צומחת נכונות ממשית לבחון את הנחות היסוד הלא מעורערות של האני ולהביט החוצה ופנימה בצורה שונה עם הרבה יותר ספיקות וסימני שאלה. אם אדם בוחר ללכת הלאה ולא לעצור הוא בוחר במסע והספקות יפתחו דרך חדשה. 

המסע להיות גורם מעצב בחיים של האני מפגיש את האדם עם הפצעים של חייו. אולם הפצעים האלו משתנים בתפיסה של האדם שבוחר במסע אישי. בתחילה האדם תופס את הפצעים שלו, כזבל, כחולשה או כבעיה מיותרת ומעיקה שאם רק היה ניתן הוא היה משליך אותם לפח סוגר היטב את המכסה והולך לו הלאה. ברקע של התפיסה העצמית הזו עומדת העין הקולקטיבית, המראה (מלשון ראי) המשפחתית או המראה של הסביבה החברתית שדרכן האדם רואה את הפצעים שלו כחולשה, כבעיה שלו ולא בעיה של הסביבה.
 
הסביבה האנושית שאליה אנו שייכים מזינה, תורמת, ומחזקת אותנו, אבל היא גם מסמנת לנו למה היא מצפה מאיתנו. הסביבה מצפה בדרך כלל כי נמשיך להיות כפי שהיינו. לעיתים קרובות כפי שהיינו זה אומר להיות כפי שהם רצו שנהיה ולא כפי שאנו רוצים להיות. זו הסיבה שכאשר אדם סובל או כואב היא או הוא מחזיקים את הסבל בדרך כלל עמוק בפנים זמן רב לפני שיעיזו לשבור את הכלל הקולקטיבי החשוב האומר "הכול בסדר". לכן גם כאשר מעמקי הנשמה שלנו מלא בסבל איום אנו עונים כמו מכושפים למי ששואל "הכול בסדר"? "הכול בסדר".

למה להכחשה יש כוחות כל כך חזקים? הצורך להתאים את האני לציפיות של הסביבה גדול בהרבה ממה שנוכל לדמיין, והוא שוכן במעמקי הנפש האנושית ברובד הפרימיטיבי שבו היינו כולנו חלק משבט. מדובר ברובד של תודעה קולקטיבית השוכן בתוכנו. רובד זה  פועל עלינו כך שרק בנסיבות קיצוניות נבחר לעמוד מול הסביבה ולומר לה שהאני שלנו לא מרגיש או חושב באופן תואם להנחות של הכלל.
התוצאה של ההכחשה של הפצעים הרגשות והתחושות של האני היא חוסר האחריות של האני. אחריות היא אחר+היות= אחריות. כאשר האני מכחיש את האחר זה שבתוכו, כלומר את הפצעים או הרגשות הלא רצויים, הוא נעשה חסר אחריות קודם כל כלפי עצמו. במצב כזה אדם חייב להטיל את כל האחריות לרגשותיו החוצה לסביבה. כך פורצת מלחמת אי האחריות, המלחמה להוכיח כי כולם חוץ ממני אחראיים לגורל שלי ולרגשות שלי. 

אם הסביבה היא שאחראית לתחושה הקיומית של האדם: "טוב לי או רע לי", אז אותו אדם נותר כמו ילד קטן חסר שליטה. אדם כזה חש כאילו שוכנת בתוכו ממשלת צללים אשר משתלטת עליו דרך אותן נקודות כאובות של חייו. אדם מרגיש עד כמה האני שלו חלש וניסחף למול כוחות איתנים השוכנים בתוכו: כעס, זעם, התחשבנות, קנאה, הופכים להיות גלי צונאמי ביחס לאני.

כאשר אדם בוחר להתמודד עם פצעיו הוא בוחר להיות הבעלים של החיים שלו. המסע האישי משנה את התפיסה של האדם את הפצעים שלו, מה שנתפש בתחילה כזבל, כחלק דחוי ולא רצוי, הופך בתהליך להיות מקום קרוב שמחבר את האדם לא רק לעצמו אלא גם לאחרים. מה שעושה את המסע הוא תוספת של הבנה שהיא כמו הדלקת אור בחדר חשוך. לא מדובר באירוע חד פעמי אלא בתהליך שדורש מעבר דרך כאב התבוננות ובחירה חוזרת להמשיך במסע...

כאשר אור ההבנה הולך וגובר הולך וזוהר מתברר כי ה"זבל" הוא חומר עשיר ביותר המכיל חמלה, אנושיות, השראה, יצירתיות, אהבה לחיים והבנה גוברת של מי שאני, במובנים של ייחודיות ושל גילוי גרעין הטוב השוכן עמוק בתוך כל אדם, למרות כל השכבות העכורות שעוטפות אותו. ממש כמו תיאור מבנה הפנינה: גרעין של זוהר לבן עתיר יופי, עטוף במעטה גס של שתי כיפות הצדפה. ככל ששדה הפצעים הולך וסופג לתוכו אור של הבנה וחמלה כך האדם מוצא יותר ויותר כוחות כדי לעשות את מסע חייו.



כיצד הופכת האנרגיה של הסבל להיות אנרגיה של חיים?
ככל שהפצעים הנפשיים טעונים ביותר סבל כך הם מחזיקים יותר אנרגיית חיים על חשבון האני שנותר מדולדל וחסר כוחות להגשים את חייו. מה שמאפשר את המצב הזה הוא העמדה המרוחקת המכחישה או השופטת של האני ביחס לפצעים שלו עצמו. העמדה הזו מחזיקה את האנרגיה הנפשית של הסבל מנותקת מהאני. אדם במצב כזה עלול לא להיות מודע לעמדה שיש לו ביחס לעצמו. כאשר האני לוקח בעלות על הפצעים הם כאילו מתקרבים לאני השולט והופכים להיות מקור של עוצמה לחיים. האנרגיה הטמונה בפצעים מוזרמת אל האני ובמקום שהפצעים יהיו מנותקים מהאני בתור ממשלת צללים חבלנית הם חוברים אל האני שאינו מפנה אליהם עורף, אינו מתכחש אליהם אלא מגלה הבנה חמלה והקשבה עצמית.
שינוי נקודת המבט ביחס לפצעים של חיינו מושג במאמץ מתמשך של התודעה, זו התמצית של המסע: ההחלטה להבין את האני שלי דרך ההבנה ודרך ההתנסות שלי ולא דרך ההשתקפות של האני שלי במראות של הסביבה. מסע אישי נועד להיות כמו חדר לידה למקומות פנימיים שלא זכו לקבל מקום בעולם ולכן הוא מסע של התפתחות אישית. ככל שהמסע מתקדם כך האדם הופך להיות יותר ויותר הבעלים של חייו ככל שחיי העולם הזה מאפשרים את הבעלות הזו.
זו הנקודה של הפרדוכס הגדול, זו הנקודה שבה ההכרה בנכות של האני, חוסר השלמות או המושלמות, הופכת להיות מקור הכח של האני. האנושי הוא נכה מעצם היותו, כל אדם נושא איזו מגבלה, סבל קיומי או משאלה עמוקה שלא תתממש, אך כאשר הוא מכיר במגבלות שלו הוא נעשה בעל עוצמה ונוכחות. אותיות נכות הם גם אותיות כנות וכנות היא הבחירה במה שיש, מה שיש זו המציאות הקיימת, זו הבחירה ב "כן" במקום מה שלא. כלומר הבחירה בחיים עצמם.

 

 

 

גרסה להדפסה גרסה להדפסה       שליחה לחבר שליחה לחבר