דף הבית » הכנה לטיפול
 

הכנה לטיפול

 

 

"הכנה לטיפול: להצליח ועוד איך!"

אם את/ה שוקל/ת לפנות לטיפול, מכל סוג שהוא, אז כדאי לכם לקרוא את הדברים הבאים שנועדו להגדיל את הסיכוי להצלחה והשגת יעדים החשובים לך בטיפול.
 העמדה של מי שפונה לטיפול בפעם הראשונה אינה דומה לזה/ו שכבר עבר/ה טיפול. כלומר שהסיכוי להצליח בטיפול תלוי גם ברמת ההבנה שאדם רוכש לפני שהוא נכנס לטיפול.
ההכנה לטיפול כמו שתיקרא/י כאן כולל שלושה חלקים הבאים: א. מספר עצות להתחלה. ב. על מחשבות חבלניות ומחשבות מסייעות בטיפול רגשי. ג. תיאורים קצרים מתוך טיפולים. כל הפרטים של המטופלים שונו כך שהפרטיות והדיסקרטיות נשמרת במלואה. 


1. התחלה: ישנו מספיק מידע על טיפול נפשי בספרים, באינטרנט, דרך אחרים בעלי ניסיון. כך תקבלו מידע התחלתי שייתן לכם כיוון לגבי עצם השאלה מה זה טיפול וגם מה הגישה המתאימה לכם, כפי שתראו מספר הגישות הקיימות לא מועט.
2.  ענו לשאלה: מה דוחף אותי לטיפול? אילו מאורעות/ רגשות/יחסים/ יכולים להיות הסיבה?
3. ענו לשאלה הבאה: כתבי/כתוב חמישה אירועים אותם את/ה רואה כאירועים שניתן לתאר בתור אירועים מעצבים, כלומר שהטביעו בך רושם או השפעה עמוקים ?
4.  למה אני מצפה בטיפול? נסחו מספר ציפיות מהטיפול.
5.  תרגיל: כיצד הייתי מציג/ה את הסיבה לפניה לטיפול לפני אדם המתאים לי לצורך טיפול?

על מחשבות חבלניות ומחשבות מסייעות בטיפול רגשי

הנחות הן מחשבות שיוצרות מציאות. ככל שתוכל/י לזהות מחשבות המנחות שליליות ביחס לטיפול רגשי כך יגדל בהתאם הסיכוי להשתחרר מההשפעה של המחשבה המנחה השלילית. מחשבות מסייעות הן מחשבות שמקדמות את ההצלחה שלך בטיפול היות שהן מבוססות על הבנה של הנפש וניסיון של אחרים שהצליחו להפיק את המרב מהטיפול.


 חמש הנחות חבלניות בטיפול

1.

"למה לי לחפור בעבר? בשביל מה זה טוב"? או: "מה אני צריך את כל חיטוטי הנפש האלו"?
זה נכון שבטיפול דינאמי ההנחה היא שישנה חשיבות נפשית לאירועים וליחסים של הילדות והילדות המוקדמת כמו גם לאירועים מעצבים שהתרחשו לאחר הילדות. אבל, מוזר ככל שזה ישמע, למעשה לעבר אין כל חשיבות בטיפול. החשיבות מיוחסת לאירועים ותכנים מההווה. כיצד זה יתכן? עבר מתייחס למה שעבר, רק מה שהתרחש וכבר לא קיים בהווה ראוי להיקרא עבר. אבל אירוע שהתרחש בעבר ועדיין משפיע ויוצר מציאות בהווה אינו בגדר עבר בלבד היות שהוא פולש לתוך ההווה. חלק חשוב בדרך להתקדמות בטיפול קשורה בזיהוי של ההקשרים הסמויים בין אירועי העבר להווה. לחיות ולהיות בריא משמעותו לחיות בהווה. זיהוי של ההקשרים לא רצויים אל מקומות טעונים מהעבר מאפשר לחיות יותר ויותר בהווה. 
 
 
2. בטיפול יתברר עד כמה אני לא בסדר ועד כמה אני לא מסוגל לפעול באופן בוגר, רציונאלי. למה לי לעבור את ההשפלה הזו? עבור הילדה, עבור הילד, ההורים הם האלוהים של החיים שלהם. הבית שבו נולדנו הוא ההתנסות הראשונה, ולכן העמוקה ביותר שיש בתוכנו, ביחסים, בערכים, בהפנמה של מערכת עדיפויות שלמה. המשפחה הקדמונית היא מעין שער דרכו אנו יוצאים אל העולם.  התינוק שהופך לילד נושא עליו מערכת שלמה של ציפיות שההורים מעמיסים על גבו הקטן. התינוק או הילד שלא חווה מימיו עולם משפחתי אחר לא יכול לבחור, לא יכול לזהות את כל מה שההורים העמיסו עליו. מבחינתו זה מה שיש, זו דרך העולם, ככה זה ואין אחרת. לכן כולנו נושאים אשמה קדמונית על כך שקמנו יום אחד ומרדנו בעולם הקדמוני של הורינו. להיות לא בסדר, להיות זה שלא מסוגל, זה להיות שבוי בעולם של ההורים הפרסונליים או נכון יותר, ההורים הטרנס פרסונליים כלומר כל המסורות של החברה, המורים, הקולקטיב החברתי על הערכים שלו, מערכת העדיפויות שלו, יחד עם כל הדרכים הגלויות והסמויות שבהן הקולקטיב מנסה להכתיב לנו מה וכיצד אנחנו צריכים להיות, לפעול, להעדיף, לבחור.   במילים פשוטות לבחור להיות אני כרוך תמיד במעין מרד מול הקולקטיב. לכן גם שהפכנו לבוגרים ולכאורה שלמים עם דרכנו אנו נושאים אשם קדמוני. האשם הזה נשאר עמוק בנפש היות שהנפש הקולקטיבית שלנו קדומה ועמוקה בתוכנו בהרבה מהנפש הפרטית האישית שיוצרת את האני. אולם כל מי שבוחר לממש את האני שלו בדרך שלו, הוא גיבור שמעז לעמוד בקרב מול הקולות הפנימיים המדכאים. תחושת האשם מלווה את הגיבור אך אם יתמיד במסעו העוצמה של התחושה הזו תדעך במקום שהאני יחוש עצמו כממומש וחי.                                                 
3. הדיסוננס הטיפולי: אין לי מקום בעולם ולכן אין לי זכות לעשות לעצמי מקום בטיפול. אדם פונה לטיפול מתוך תחושת מצוקה כלשהי. לעיתים קרובות מאד המצוקה קשורה ליחסים עם בני אדם משמעותיים, כאשר הפונה לא מוצא מקום לחלק מהאישיות שלו ולעיתים יותר מחלק בלבד. הדיסוננס הטיפולי קשור לכך שבטיפול האדם עושה לעצמו מקום, זמן מרחב ובן אדם שמוקדש כולו לדיאלוג ולקשב לדבריו, למצוקות שלו, לסיפורים של חייו. היות שעצם הטיפול יוצר מקום, זמן וקבלה ברמה הבין אישית, כל זה עלול ליצור אי נוחות גוברת אצל מטופל/ת שמבחינתו ההנחה הקיומית של חייו היא שאין מקום לחוויה ולתהליך שמעניקים לו מימדים של קבלה תמיכה והקשבה. פרדוכס זה מלווה חלק גדול מהמטופלים בשלבים הראשוניים של הטיפול, שלב שיכול להמשך במקרים מסוימים גם לתקופה של שנתיים בטיפול.
4.  אני כאן כי אני מרחם על עצמי. מחשבה חבלנית מסוג של הדיסוננס הטיפולי. האדם מתאר את המצוקות הממשיות של חייו בדרך שלא נותנת מקום לכאב ולסבל הממשיים שלו. בתרבות שלנו האמירה "רחמים עצמיים" נתפשת בדרך שלילית מאד, כאילו לא קיימת אפשרות פשוטה שאדם אכן מרחם על עצמו אבל יש לו סיבות טובות לכך. ישנו הבדל עקרוני בין שקיעה ברחמים עצמיים לבין רחמים עצמיים. אדם בטיפול הוא אדם שהחליט לקחת אחריות על חייו ולא אדם ששקע ברחמים עצמיים. צעירים וצעירות בדרך כלל עד גיל 40 מועדים ליפול במחשבה הרסנית מסוג זה: "אני כאן כי אני מרחם על עצמי" היות שבגיל צעיר הדגש בחיים הוא על הישגיות ותחרותיות בתחום הקריירה ובניית הזוגיות. תחושות של חולשה, פצע וקושי, יכולות להיחשב כלא מחמיאה או לא אסטטיות עבור האני הצעיר שרואה את עצמו דרך העיניים של הסביבה החברתית שאליה הוא סמוך.
5.  כבר מזמן הייתי אמור להיות בסדר. מחשבה כזו מאפיינת מצב בתוך הטיפול כאשר האדם שבטיפול בטוח שברגע שהוא הבין דבר או שניים על חייו בטיפול כבר ומייד מציאות החיים שלו אמורה להשתנות. היות שלא מתרחש שינוי מיידי אז המסקנה (הדיסוננס הטיפולי ברקע) היא בעצם אני לא בסדר. בעומק הנפשי מופיע כאן מוטיב של אי קבלה עצמית. קולות הקולקטיב, ההורים הקדמוניים, דמויות סמכות מהעבר מופיעים דרך האדם, היות שהוא רואה בהם חלק בלתי נפרד מעצמו, ומשמיעים ביקורתיות שלא לוקחת בחשבון את האדם, רגשותיו, המרכבות של העבר, הפצעים והכאב שאותו אדם נושא.

חזרה לראש העמוד

חמש מחשבות שמסייעות בהצלחת הטיפול
חמשת המחשבות המסייעות וחמשת המחשבות המחבלות בטיפול בנויות באופן מתואם כך שכל מחשבה מסייעת, בהתאם למספר שלה ברשימה, מתקנת את המחשבה החבלנית שבמספר הזהה לה. ההעמדה של המחשבות החבלניות לפני המחשבות המסייעות נועד ליצור זיהוי לפני התיקון.



1.

חשוב לי לדעת ולהבין מדוע קורים לי דברים כפי שהם קורים, חשוב לי להבין את העולם הפנימי שלי.
לדעת ולהבין הם שני כוחות של התודעה האנושית. אדם מודע כאשר הוא מגלה סקרנות להבין את העולם דרך הבנה של עצמו בתור אדם. אנשים מצליחים בטיפול הם אנשים שמגלים סקרנות בנוגע לחיים של עצמם. אנשים מצליחים בטיפול, הם בני אדם שבאים לטיפול כדי להבין את חייהם את עצמם ואת הסובבים אותם טוב יותר. הדבר מצריך אומץ ובעיקר לקיחת אחריות. אישה שהייתה בטיפולי סיפרה על חלום שהיה לה וכך היא תארה: "רדפה אחרי מפלצת מפחידה בדרך חשוכה. לא ראיתי אותה אבל ידעתי שזו מפלצת. המרדף היה ארוך ואני התחלתי להתעייף. ברגע מסוים חלפה לי מחשבה בראש: די אני לא מוכנה יותר לברוח, החלטתי להסתובב וכך עשיתי, הסתובבתי. אכן ראיתי מפלצת שחורה רודפת אחרי והיא הייתה מפחידה. אבל קרה דבר מוזר כאשר הסתובבתי אליה היא נעצרה וכאשר צעדתי צעד לכוון שלה היא החלה לסגת...". במציאות הנפשית שלנו ישנן מפלצות לעיתים מאיימות מאד. אולם המטרה של הטיפול היא שאדם יוכל להביט בעניים של המפלצות הפנימיות שרודפות אותו. התמודדות במקום בריחה משנה את התחושות הקשות שהבריחה גורמת. כאשר אדם מסתובב ומביט בעיניים של המפלצות של חייו הוא עולה על הדרך של מימוש האני שלו.
2. אני מוכן לבחון את ההנחות הפסימיות שיש לי לגבי עצמי או לגבי אחרים בחיי. המוכנות שלך כאדם לבחון את ההנחות שיש לך לגבי עצמך או אחרים היא הפתח שדרכו יכולות להיכנס מחשבות מנחות אחרות טובות יותר מקדמות יותר את החיים שלך. מדובר בנכונות להתבונן, כלומר להיות מוכן להניח לרגע בצד את מה שנראה ברגעים קשים של החיים כדבר מובן מאליו. ההשפעה של הפצעים והסבל היא רבת עוצמה. כל מי שסבל אי פעם מכאב עז יודע כי ברגעים של הקושי נדמה שהכאב ימשך לנצח ולא פחות, כך שכל מציאות אחרת שאינה כאב קושי ומצוקה היא לא יותר מקשקוש בעלמה. במילים אחרות זה שסובל עלול לשקוע בסבל אך הנכונות להתבונן מהווה שלב ראשון להתרחקות ממצב הסבל. אין צורך לחיות באשליות, אין צורך לשים משקפיים וורודות כדברי השיר, יש צורך להיות מוכן לבחון מחדש את המציאות. כאשר אדם פותח פתח לבחינה של המציאות הוא מאפשר למציאות אחרת להיכנס לעולם שלו, כך אדם פותח דלת למציאות טובה יותר.                                       
3. אין לי מקום בעולם. בשביל זה אני אעשה את המקום שלי בטיפול ובכל מקום אחר. לא חשוב איזה סוג של מקום אין לאני שלי בעולם. אין בן/בת זוג, אין תחושה של מספיק שמחה ומימוש בחיים, אין חברים וכדומה. בכל צורה מדובר בשאלה של המקום שלי בעולם. ההצהרה: אני אעשה את המקום שלי בעולם, היא הצהרה של התמודדות של נכונות לעשות כדי שדבר יתרחש. אם את/ה אומר: אין לי מקום בעולם בשביל זה אני אעשה את המקום שלי, והתחושה שעולה מבפנים מלווה במילים: את/ה משקר לעצמך. כי אין לך מקום בעולם". אז פשוט תאמר/י לעצמך שוב: אין לי מקום בעולם בשביל זה אני אעשה את המקום שלי. החזרה על המשפט הזה אומרת לחלק הפסימי בתוך האדם כי יש כאן אני שלא מוותר על עצמו שמוכן להיאבק על המקום שלו. 
4. אני כאן כי ישנם בתוכי פצעים אבל אני לא יאפשר להם לנהל לי את החיים כמו שהיה עד כה. לפצעים של החיים שלנו ישנו כוח עצום היות שהמימד הטראומטי של הפציעה גורם לפציעה חוזרת. כאשר סך הכאב הנצבר נעשה גדול מדי הופך המצבור של הכאב להיות גורם מעצב את הראיה ואת המציאות של האדם. שני חלקים למשפט - האחד נותן הכרה לפצעים של המציאות הנפשית השני הוא ההצהרה של האני, החלק שיכול לקבל החלטות שמעצבות את המציאות. כך נשמעת לקיחה של אחריות.                                                                                                                                   
5. אני בסדר! כמו כל אדם גם לי ישנה זכות לטעות ואני בטיפול כדי להבין ולעשות את דרכי קדימה. במקום העיסוק הנדוש בהחלטה האם אני מרחם על עצמי או שלא, או האם אני כבר היה אמור להיות בסדר או לא, אנחנו יוצאים כאן לעסוק בשאלה קיומית של ההליכה לאיבוד שהיא הסיבה העמוקה למצוקה. הזיהוי של הטעות המשגה שנעשה בחיים, והאבחנה כי לא ניתן לתקן את העבר אינה מובנת באופן אוטומטי. ההצהרה הזו משחררת את האנרגיה הנפשית הדרושה לפעול בהווה במקום לעסוק בעבר, היות שלא ניתן לתקן אותו. בנוסף ההצהרה מזכירה לעצמי כי: מעצם ההגדרה שלי כבן אדם ברור כי אני מועד לעשות טעויות וכל עוד אני לוקח אחריות על המשגים והטעויות של חיי, אני אדם אחראי שבוחר להתממש ולנוע קדימה. 

תיאורים קצרים מתוך טיפולים:


כל ההתחלות קשות: שגיא
מטופל, נער בן 16 שנקרא לו כאן שגיא, אמר לי במהלך הפגישות הראשוניות של הטיפול כך: "הבנתי שאני נמצא בטיפול בשביל עצמי ולא בשבילך".
לכאורה משפט תמוהה הרי ברור שהוא בא לטיפול עבור עצמו ולא עבורי. למעשה זה משפט ממשי שמבטא מה שעבר על שגיא אשר הגיע לטיפול במצוות אימו שזיהתה את המצוקה בה הוא חי. היות שהוא לא היה זה שהחליט ללכת לטיפול אלה האם, אז הוא יכול היה לשים אותי בתור עוד מבוגר מעולם ההורים שמנסה לומר לו כיצד ומה הוא צריך להיות.
העמדה המרוחקת מתנגדת שלו הורגשה בחדר. בתור צעד ראשון אמרתי לו כי מבחינתי הוא נמצא בחדר הטיפול כדי שיוכל לזהות את הרצונות והרגשות העמוקים שלו ושאני יכול להבין עד כמה מבוגרים יכולים להיות לא קשובים אבל חשוב שהוא יבחן את המפגש שלנו לפי הרגשות שלו כאן בחדר הזה מולי, ולא לפי התקדימים שהוא מכיר בחיים. בנוסף אמרתי "אמא שלחה אותך לטיפול אבל רק אתה ואני ביחד יכולים לעשות את המפגש הזה לחלק ממה שאתה בוחר ורוצה."

השיחה אפשרה לשגיא לומר את הדברים, לתאר מחשבות שיש לו מחשבות מונעות ומחבלות בטיפול כמו למשל המחשבה כי הנגיעה במקומות הכאובים שלו תדחוף אותו עמוק יותר לתוך הכאב במקום לסייע ולרפא אותם, המחשבה כי טיפול הוא מעין הודאה בכישלון היות שבחברה שלו הוא לא יכול לספר על הטיפול כי "אף אחד לא יבין בכלל למה...". המחשבה שרואה בטיפול מעין חיטוט בפצעים.

כך נוצרה הזדמנות לשיחה על הטיפול. עצם האפשרות להעלות את הקשיים יחד עם הזיהוי של שגיא כי אכן יש לו מצוקות שהוא לא רוצה לגרור לשנים הבאות, לעתיד שלו. כל זה יחד עם הבניה של האמון דרך היחסים בחדר, אפשרו לשגיא להבין כי הוא נמצא בטיפול קודם עבור עצמו. אפשר לומר ששגיא לקח בעלות על הטיפול.


הלנה או סיפור של הבנה וחושך
הלנה הגיעה לטיפולי לפני 10 שנים כאשר הסימפטום הבולט שהפריע לה ביותר היה העובדה שהיא הייתה פורצת בבכי לא נשלט כתוצאה מאירועים שנראו לכאורה פעוטים וחסרי חשיבות לפחות בעיניה שלה.  שיערתי, עוד לפני שהלנה סיפרה את סיפור חייה, כי היא בוכה באותם "אירועים קטנים" על אירועים אחרים גדולים וקשים של חייה. כאשר היא גוללה סיפור חיים של ילדה קטנה לאחר השואה בצרפת עם אמא חולת נפש ואבא מזניח, הזיהוי נעשה וודאי. הלנה סבלה בילדותה מהזנחה החמורה ביותר מלווה במעשה של הטרדה מינית. צל כבד ממש חשיכה שררה עמוק בתוך הנפש של הלנה והיא לא הייתה יכולה להמשיך ולשאת את החשיכה ללא אור שיחדור פנימה לתוך נפשה וישחרר אותה להיות יותר מה שהיא, וכפי שהיא היום אדם שונה מאד ממי שהייתה אז.

המטרה של טיפול דינאמי בגישה אנליטית הבעתית היא לפרק את הטעינות ככל שניתן כך שאדם יוכל לבטא את התחושות והרגשות שלו במילים. הפירוק של הטעינות הנפשית נעשית דרך הבעה ו"הבנה" שבאה בעקבות ההבעה. במילה הבעה הכוונה היא לשיחה בחדר הטיפול בתור אמצעי מוביל או כאשר מילים לא מספקות שימוש בצבעים, בתופים, תנועה של הגוף, כל אילו מהווים אמצעי ביטוי לא מילוליים. השיחה כמו גם הביטוי הלא מילולי כפי שהוזכר, הופכים למסע של הבנה. הקשר בין המילה "הבנה" למילה "התבוננות" והמילה "תבונה" מתאר יפה את התהליך שבו ניתן להתבונן בשיחה במבט בוחן, בתוך שיחה בין שניים. כמו שבגוף הפיזי שלנו האפשרות ליצור ראיה תלת מימדית תלוי בכך שיהיו שתי עניים שרואות, כך בשיחה בשניים מפגיש שתי זוויות ראיה שונות אחת מהשנייה אך הדיאלוג שבין השניים שבחדר הטיפול יוצר את המראה התלת מימדי, כלומר, את החיבור של שתי זוויות הראיה, ראיה במשמעות של ראיית עולם, לכלל תמונה שלמה יותר.

הלנה חוצה את החשיכה
במקרים קשים כמו טראומה הביטוי דרך אמצעים לא מילוליים מוביל דרך השיחה שמתפתחת בחדר הטיפול למעין נביעה של המילים שהיו קודם לא נגישות. יקשה לתאר את התסכול של בני אדם שלא מוצאים את המילים כדי לתקשר את המצוקה או הרצון שלהם לסביבה. זו תחושה של חוסר אונים של תסכול ולעיתים תחושת כעס וזעם על חוסר האונים להביע את הדברים החשובים.
במהלך של טיפול ארוך הלנה החלה ליצור בחדר הטיפול עוד ועוד דימויים שהופיעו בתוך הטיפול. היא יצרה למשל את החדר שבו הייתה האם כולאת אותה בחושך כאשר הייתה ילדה רעה בעיני האם. בתוך החדר יצרה בפלסטלינה את דמותה שוכבת פנים מופנות למזרון.
האמצעים הלא מילוליים שהלנה יצרה בחדר החלו לפעול את פעולתם בתוך עולמה. קל לומר זאת בשני משפטים אך התהליך לקח זמן. הלנה מצאה את המילים שלה. היא חשה בטוחה יותר ויותר לומר ולבטא את מה ששוכן בתוכה. עם בוא המילים באה גם ייתר תחושת שליטה בחייה, הגשר בין המעמקים לבין העולם הפך להיות מציאות שניתן לבטוח בה. הלנה מצאה מקום לאהבה הגדולה שלה האומנות והיא מעורבת כיוצרת כפי שלא הייתה מעולם. 


 

 

גרסה להדפסה גרסה להדפסה       שליחה לחבר שליחה לחבר